בשורות הבאות אנסה לגעת בתחושה קולקטיבית הפוגשת חלק גדול מהציבור בימים אלו, ומהווה אספקט נוסף, בין שאר הקשיים איתם אנו מתמודדים בתקופה המבלבלת והמאתגרת הזו של הקורונה. אין ברצוני להרחיב את הדיבור על הפן הטיפולי והמקצועי (אם כי אתייחס גם לכך), אלא לפתוח צוהר להיבט המעשי והאנושי בכלל, מזווית יהודית- בפרט.
בעידן הנוכחי, חווים רבים וטובים מתושבי ארצנו אבדן אימון; אבדן אימון במערכת, בממשל, בממסד הרפואי, וגם בשכנים ובמכרים שעד אתמול היו נראים לנו אמינים ממש, כאלו שאפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. בעוד המגפה ממשיכה להכות בנו, משתנים ההנחיות של משרד הבריאות, חדשים לבקרים. כמספר הרופאים, כמעט, כן מספר דעותיהם, ואופני ההתנהלות וההתייחסות מגוונים עוד יותר ממספר החוגים, העדות והחצרות. אנשים שעד כה נראו שפויים לחלוטין, טוענים כי הקורונה לא הייתה ולא נבראה וכי מדובר בקונספירציה בינלאומית ותו לא. תוסיפו לכך את מסגרת הלימודים החלקית, הגבלות משמעותיות על הרגלי הצריכה והפנאי, אבדן תעסוקה, חוסר היכולת של האוכלוסייה הבוגרת לבוא במגע עם יקיריהם, וכן מחלה ואף אבדן של קרובים ומכרים. גם אם אינכם אלופים בחשבון, התוצאה ללא ספק עגומה למדי...
כידוע, אחד המשאבים החשובים, בכל מצב, ובעת מצוקה, בפרט, הוא האמונה. כיהודים מאמינים יש לנו את הנכס היקר מכל - האמונה בבורא עולם. בנוסף, אנו שואבים כוחות מהאמון ביקרים לנו ובסובבים אותנו. אך כעת כשכל כך הרבה דברים שהאמנו בהם מתפוררים לנגד עיננו, כיצד ניתן בכל זאת להמשיך ולהאמין??
בשורות שלעיל הזכרתי את המילה אמונה בהטיותיה השונות. אך מהו למעשה המושג אמונה, וכיצד ניתן לרכוש או להפנים אותה?
בשפה המדוברת מקובל להשתמש בשורש מאמין, בתור מילה נרדפת לסבור. "אני מאמין שהוא יגיע בשעה היעודה", או "אני מאמין שאצליח לבצע את המשימה", וכיוצא בזה. אם נתבונן במקורותינו נבחין כי לערך אמונה, משמעות אחרת. השורש של המילה "אמת" ושל המילה "אמונה" הוא אותו שורש – א.מ.ן. להאמין בדבר- פירושו שיתאמת העניין בדעתו, שהדבר הזה נעשה בהיר וללא ספקות (שטיינזלץ, 2018).
בפירושו על הפסוק: "וידי משה כבדים.. ויהי ידיו אמונה "[1], כותב הרשב"ם; אמונה- קיימין בחוזקן, כפי שמובא בישעיהו "ותקעתיו יתד במקום נאמן"[2] - מקום חזק. ועוד נאמר "בכל דור ודור אמונתו"[3]- קיומו לדור דור, וכן "וחלאים רעים ונאמנים"[4] - חלאים ארוכים וקיימים. מהציטוטים שלעיל, עולה אפוא שהשורש א.מ.נ., משמעו איתן ובר קיימא, לא משהו ערטילאי ובלתי מוגדר.
כאשר מדברים על 'אמונה' באופן כללי, על פי רוב ההתייחסות היא לאמונה בבורא עולם. אך כיצד מתבטאת המשמעות של אמונה בבורא, בפועל? כותב הרמב"ן בפרשת בא: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד" . כלומר, אמונה – היא הידיעה שכל דבר ודבר שקורה לנו, הוא ממנו יתברך ולכל אירוע והתרחשות יש סיבה ומסובב. אם אכן נצליח להפנים את הידיעה הזו בנפשנו, באופן שריר וקיים, ובאופן זה נחווה את המציאות הסובבת אותנו, אזי גם התקופה המבלבלת והמורכבת, שאנו מצויים בה כרגע, תהיה הרבה יותר מרוככת ונסבלת. כמובן שאם אנו המבוגרים נתנהל באופן רגוע ופחות חרד, ישליך הדבר על ילדינו ועל כל מי שאנו באים אתו במגע.
מילה נוספת ששורשה א.מ.נ., היא, אָמוֹן- שמשמעותה, פדגוג: "והכוונה למי שמניק את התינוק, ומגדל בנים, ולמדים ממנו דבר אמת (ספורנו על דברים לב', כ'). ונקרא גם על שם שיש לילד אמונה תמידית בו, כמו כל ילד שמאמין בהוריו. הקב"ה נקרא אׇׇמון, שהוא גידל את חכמת התורה בקטנותה, שקודם שניתנה התורה לישראל הייתה אצל הקב"ה מכוסה ומוצנעת עד שגדלה, ואח"כ הוציאה לישראל כמו הכלה שמגדלין אותה שתהא ראויה להיכנס לחופה, כפי שכתוב בבראשית רבה (א, א): "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַעֲשועִּים יוֹם יוֹם"[5]. אָמוֹן- פדְגוֹג, שנאמר, "כַאֲשֶר יִּשָֹא הָאֹמֵן אֶת הַיונֵק"[6]. ה' הוא האמון של העולם, הוא מגדל ומניק את העולם על פי חכמת התורה". (אברהמס, תש"פ)
ובהקשר הזה כותב רבינו בחיי, בספרו כד הקמח: "וכבר הזכיר ישעיהו הנביא ע"ה בעצמו, שכל התורה כולה מבוססת על האמונה, ככתוב: "ד' אלוקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן"[7]. הזכיר עצות מרחוק על התורה שהיא נמשכת מן המקור הנעלם שהוא רחוק מכל רחוק וקרוב מכל קרוב, וביאר שהיא מיוסדת על אמונת אומן, כי האמונה מכח האומן שהוא האמת (אמונה, ב' 2). מדברי חכמינו רואים אנו כי האמונה ואמון משולבים ומושפעים זה מזה.
ובמעבר חד מאד, נזכיר את אריק אריקסון המתייחס אל נושא זה, בתאוריית השלבים; בשלב הראשוני (גיל 0-1) מפתח התינוק - אמון מול חשדנות. הדילמה במרכזו של שלב הזה הוא האמון שעל התינוק לתת באם, מכיוון שהיא היא המקור המספק את כל צרכיו הקיומיים. כשהאמון ניתן זהו המצב הרצוי, אך כאשר הטיפול בתינוק אינו עקבי מצד האם יכול התינוק לפתח מצב של חוסר אמון, או 'חשדנות בסיסית' - במקרה כזה תיגרם פגיעה בזהותו של התינוק, מה שיגרום להפרעות במשך כל חייו (אריקסון, 1976). כלומר, פעוט המפתח אמון בינקותו יוכל גם לתת אמון בבני אדם נוספים, אך כאשר נפגע האמון הבסיסי של העולל, או אז מתפתחת חשדנות ויקשה עליו מאד לתת אמון, בהמשך דרכו.
ובחזרה לתחילת דברינו, כאשר חלק נרחב מהאוכלוסייה חווה כעת אבדן אמון בכל כך הרבה ערכים שעד כה נראו ברורים ואמינים, מערכת האמון הפנימית מתערערת, בכללותה. ובהתייחס לילדים צעירים, בפרט כאלו שמעולם לא התבססה אצלם היכולת לתת אמון, המצב גרוע פי כמה. כיצד אם כך, ניתן בכל זאת להרחיב ולבסס את היכולת להאמין בטוב, ולתת אמון בכאלו שכן יכולים להיטיב?
המילה "אימון" גם היא מגיעה מהשורש א.מ.נ.; בשביל לחזק שרירים צריך להתאמן, אם רוצים ידיים או רגליים חזקות, צריך לעבוד איתם. אימון הוא פעולה שחוזרים עליה פעמים רבות. רק מאמץ אמיתי ומתמשך פועל ומשפיע. אצל רובינו, לדוגמא, החלק במוח שמוקדש למתמטיקה, לא זכה להפעלה יתירה במהלך השנים שחלפו מאז ימות בית הספר, והוא באמת אינו עובד טוב ולא נהיה טוב יותר עם הזמן שעובר. כך גם בעניין האמונה צריך עבודה, מפני שאם לא מפעילים אותה, אז השרירים של האמונה במוח לא עובדים. אם רוצים לבסס ולחזק את האמונה, יש צורך להפעיל את החלק הזה, וכשמפעילים ומאמנים אותו אזי הוא מתחזק ומקבל תוקף. (שטיינזלץ, שם)
כלל זה נכון גם באשר ליצירת אמון; ככל שנעניק לילדינו וכן למטופלים שלנו, יותר חוויות שבונות את האמון שלהם, ומחזקות את האמונה בטוב האנושי, תוכל להתבסס בקרבם היכולת לתת אמון בבני אדם ולהאמין בטוב.
וכמטפלת באמנות, אזכיר כמובן את המונח אמנות; שגם לה שורש משותף עם אמונה. באמנות, משתמש האמן בכלי האומן על מנת ליצור יצירה המבטאת את נפש האמן. כשם שבאמונה, יש להתחזק שוב ושוב, ואותה הפעולה של התאמנות במחשבה שוב ושוב, היא זו המאפשרת את רכישתה, כך גם בעבודת האומן ברובד הפיזי; שכן המתאמן באומנותו הופך לאמן. באמונה צריך להמשיך ולהתאמן כל החיים, מכיוון שבורא עולם הוא נסתר (עולם מלשון העלם), ובמקביל, גם באמנות, כאשר מפסיקים להתאמן המיומנות יורדת. בדומה לכך, אף בחדר הטיפולים, כשאנו שואפים לשרש דפוסים שהתקבעו, או להטמיע הרגלים חדשים, עלינו לחזור שוב ושוב על אותם הפעולות, המסרים והאמצעים עד לקבלת התוצאה הרצויה.
ואסיים בפסוק: "לישועתך קיוויתי ד'"[8]. התקוה והציפיה לישועת השם היא חלק עיקרי בחיי היהודי, מידת הציפיה נמדדת על פי מידת האמונה. אם מישהו אומר שהוא יבוא בזמן מסוים, דרגת הציפיה לבואו תלויה בכמה אנו מאמינים לאותו אדם. עומק הכוונה בתפילה לישועת השם תלויה בכמה אני מאמין שהשם נוכח ושומע את תפילתי. כפי שכותב הרב הומינר זצ"ל : "ובכל רגע יצפה לישועת ד', ועל ידי הציפיה וחיכוי לישועת ד' בכל רגע, בוודאי תפעול למעלה הרבה, ועל ידי זה תזכה לכתוב בישעיהו: "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו" (מצוות הבטחון, תשנ"ט).
הנה כי כן נגענו בקצה הקרחון של ביסוס וחיזוק האמונה בלבותנו, וכן בקצת מהאופן בו ניתן להקנות אמון, בחדר הטיפולים.
מקורות:
אברהמס, צ., חידושים של שרשים, זכרון יעקב, תש"פ.
רבינו בחיי, כד הקמח, מהדורה מתוקנת, ירושלים.
הרב הומינר, ש., ספר מצוות הבטחון, ירושלים, תשנ"ט.
שטיינזלץ, ע., www.beitchabad.com, .2018
אריקסון, א. ,ילדות וחברה, תרגום: אורי רפ, ספרית פועלים, תל אביב, .1976
המחברת: חנה נתנזון, מטפלת באמנות-MA, מתמחה בהדרכת הורים, הפרעות קשב, חרדות ופגיעות. מחברת הספר: "רותי בונה ארמון", סיפורה של ילדה המתמודדת עם מגבלה ושונות.
[1] שמות יז, יב [2] ישעיהו כב, כג [3] תהילים ק, ה [4] דברים כח, נט [5] משלי ח, ל [6] במדבר יא, יב [7] ישעיה כה, א [8] בראשית- מט, יח
